...

רויטל ט. כותבת על אירוע יום למניעת אלימות כלפי נשים
25.11.2013, יומיים לפני נר ראשון של חנוכה, השתתפתי בערב בנושא 'מניעת אלימות כלפי נשים' שהתקיים בספריית ביה"ס בגין. ישבתי אחת מבין 150 אנשים רובן נשים ומעט גברים. הרבה מספרים דוברו שם: השנה נרצחו 20 נשים ע"י בעל או בן זוג, ישנן 200,000 נשים מוכות, מעל 500,000 ילדים עדים לאלימות הזאת. האלימות מתרחשת במרחב הפרטי ע"י האנשים הקרובים ביותר ונמשכת תקופה עד שמתגלים סימניה. לרוב אלימות פיזית, אך לצידה מתקיימת גם אלימות מילולית ונפשית.

בדימיוני, פנתה
מנחת האירוע אל הנוכחות והנוכחים וביקשה שכל אחד ירשום על פתק את מקרי האלימות כלפי נשים שהם מכירים באופן אישי, הבקשה שלה קצת הפתיעה והביכה אותנו, "אל תדאגו בלי שמות ופרטים הפתק הוא רק עבורכם". כל אחד מהמשתתפים לקח פתק ורשם לעצמו את המקרים שחווה והכיר. "כל מי שציין 2 מקרים שיצביע" - 10 אנשים הצביעו.  "כל מי שציין 3 מקרי אלימות כלפי נשים שיצביע" - 15 משתתפים הצביעו וכך הלאה. היו לא מעט משתתפים שהכירו באופן אישי גם למעלה מעשרה מקרי אלימות כלפי נשים והתבוננו אחד בשני המומים.

ניסיתי להיזכר ברגע שבו שמעתי בצורה הכי בוטה מקרה של אלימות כלפי נשים. המקרה הראשון שזעזע אותי בהקשר זה התרחש באוקטובר 1993 כאשר החייל שוקי בסו שב לחופשת חג אצל הוריו ובמהלך מריבה סוערת האב איים לרצוח את האם ולהתאבד. שוקי נטל את הרובה הצבאי שלו והרג את אביו ב- 29 כדורים, מחסנית שלמה.
כל המדינה הזדעזעה מהסיפור, בעיקר בגלל הפרדוקס שבו הבן יצא להגן על אמו מאביו התוקף, לאחר שנים של התעללות באם ובקשות חוזרות ונשנות של הילדים מהאם להתגרש מהאב. למרות ששוקי בסו עשה אז מעשה נורא ואיום, קשה היה שלא לגלות אמפתיה למצבו. המקרה עורר הרבה סימני שאלה, האם מותר להגיב לאלימות באלימות? האם יש דרך אחרת כשמגיעים למבוי סתום? כמה שנים משפחה שלמה יכולה לשתוק ולסבול עד שמגיע הקץ?
ואז בלי שקראתי להם, הסתופפו, באו וצפו המקרים הקרובים הפרטיים יותר, הם לא הסתיימו ברצח אך רחשו וצצו מסביב כל הזמן בילדותי בנעורים ובבגרות.
כילדה שמעתי את  אימי מספרת על השכנה שערב אחד צעקה לעזרה כשבעלה חונק אותה וכל השכנים הגיפו את התריסים והסתתרו בבתיהם, כנראה שהיה אחד אמיץ (נדרש להזדהות בשם מלא בעת הדיווח) שהזמין משטרה אשר הגיעה מיד, כך שהאירוע לא נגמר ברצח.
או השכנה הנחמדה שגרה סמוך לבית הוריי ובעלה היה ידוע בפעילות עבריינית. היו להם שני בנים קטנים וככל שהילדים גדלו האמא דעכה וכבתה. היתה יורדת אל המכולת בשיער פרוע ופנים שגם ילדה קטנה שמתבוננת מהצד, אינה יכולה לטעות בהם בעצבות שניבטה מהם, כמו היתה כלואה כחיה בביתה.
ומאוחר יותר המעצבת הגרפית אשר הכרתי שיום אחד הופיעה לפגישה שלנו עם פנס בעין. פנס סגול וגדול אשר גם משקפי שמש כהים ורחבים לא יכולים להסתיר. 
כל מקרה וכל אישה ומשפחה הם עולם ומלואו. קשה לתפוס את משמעות המספרים והסטטיסטיקה, אך את המקרים האישיים קשה לשכוח, כתבתי רק חלק מהסיפורים ששמעתי והייתי עדה להם.
 
ואם את שקוראת מילים אלו, היית מקבלת לידייך דף לבן וחלק לכתוב את כל המקרים שאת מכירה, כמה ארוכה היתה הרשימה ? 
 
רויטל ט.


 


 
 

 
 
 

      
מפת האתר    ♦    Us4you עיצוב וקידום אתרים    ♦    עיצוב לוגו: מיכל בן-ארי    ♦    עיצוב אתר: עדי בשארי
 
 
לייבסיטי - בניית אתרים